למה Ittsui קיימת.

לפני Ittsui, ביליתי שישה חודשים בווּפינג (התנדבות בחוות אורגניות) ביוגווארה, ואחר כך בנגורו, במחוז וואקאיאמה ביפן. ימים ארוכים ופשוטים: האדמה, העונות, מעט מאוד רעש. שם התחילה להעסיק אותי שאלה, עוד לפני שידעתי מה לעשות איתה: בעיר ענקית כמו טוקיו, מוקפים במיליוני אנשים, איך בכל זאת מרגישים לבד?

המסע המשיך עם תרמיל, מברלין לפראג. ערב אחד הגעתי מאוחר, ומצאתי את ההוסטל שתכננתי לישון בו סגור ללילה. מצאתי אחר. שם פגשתי מטיילת יפנית, גם היא לבד, ומצאנו את עצמנו מדברים על רעיון עדיין מעורפל לאפליקציה.

התגובה הראשונה שלה הייתה להבהיר מה זה לא: לא רשת חברתית, לא מקום לדבר עם זרים, דבר שלדבריה היא נזהרת ממנו מטבעה, במיוחד כאישה. אבל מה שאמרה אחר כך שינה את כיוון הפרויקט.

"הבעיה היא לא שאנחנו לא רוצים לראות אנשים. הבעיה היא שאין לנו זמן."

היא תיארה את המציאות שלה בטוקיו: ימי עבודה של שמונה עד עשר שעות, לפעמים יותר, שבועות מלאים מיום שני עד שישי, ויום ראשון שהולך בעיקר על התאוששות. בפועל, נשאר רק שישי או שבת בערב כדי לארגן משהו עם מישהו, וגם אז צריך כוח. לדבריה, זה לא עומד להשתנות, לא בעוד עשר שנים ולא בעוד עשרים.

אז זו לא בעיה של רצון. זו בעיה של עומס: להציע שוב ושוב, להזכיר, למצוא זמן, לנהל את השרשור שבסוף גווע כי אין זמן לענות. עוד אפליקציה שצריך לבדוק לא הייתה פותרת כלום; היא רק הייתה מוסיפה עוד דבר לסחוב.

התובנה הזו, ולא רעיון מוכן מראש, היא שנתנה ל-Ittsui את הצורה שלה היום: הצעה אחת, החלטה אחת, ואז שום דבר לנהל עד הפעם הבאה. השקט שבאמצע הוא לא חוסר בפיצ׳רים. זו כל הנקודה.

הפרויקט עדיין צעיר, נבנה על ידי אדם אחד, וממשיך להתפתח מתוך שיחות אמיתיות עם משתמשים ראשונים, שפגשתי פנים אל פנים בפריז. הדף הזה קיים כי כמה מהם שאלו את אותה שאלה כנה: "מה ההקשר?" אז הנה הוא.